שמי רוני פרוינד עוקשי, בת 33 מרמת השרון אמא לליאל ונשואה לרועי. יש לי תואר ראשון בתקשורת עם התמחות בפרסום והסברה. שחקנית ורקדנית בנשמה וכותבת למגירה. מרצה בתחום בריאות הנפש מניסיון וידע חיים. מאמינה שיש סיבה לכך שלורדים יש קוצים , כך גם הם החיים.

​

מתמודדת עם דיכאון לאחר לידה ופוסט טראומה לאחר ניתוח קיסרי חירום. אני לומדת על עצמי ועל התמודדויות אלו מדי יום. זה כמו תיק שחיברו אותו אלי ובלתי ניתן להפרדה וצריך פשוט ללמוד לחיות עם זה. הבעיה שהרבה אנשים לא רואים את אותו תיק, כי לרוב זה לא נראה כלל לעין.

​

בדיעבד, הדיכאון אחרי לידה שלי החל בסוף ההריון (חודשיים אחרונים). לאורך רב ההיריון הרגשתי נהדר, חוץ מבחילות והקאות שהיו בהתחלה. הרגשתי טוב עצמי, הרגשתי אושר, גם חיצונית הרגשתי טוב וקיבלתי המון מחמאות. חודש וחצי לקראת הלידה, חלה החמרה במצבה הבריאותי של אימי – ברמה שכל המשפחה התגייסה עבורה ודאגה לה המון. אמא שלי לא יכלה להיות שם עבורי , בקושי עבור עצמה.  זה היה סוג של "לאבד" אותה, את הבן אדם שהכי קרוב אליי, החברה הכי טובה. הייתי מודאגת מאוד ממצבה של אמא, ומצאתי את עצמי בוכה כמעט בכל ערב.

​

חברה ששוחחה איתי באותה תקופה בטלפון הסבה את תשומת ליבי לעובדה שייתכן שמדובר בדיכאון שעלול להתפתח לדיכאון אחרי לידה. בהתחלה לא הבנתי,  אבל השיחה הזו הדליקה אצלי נורה. בסיום השיחה החלטתי שעלי לנסות להשיג תמיכה או עזרה בשביל למנוע את הדיכאון אחרי לידה. חששתי ממה שזה יעשה לתינוקת שעוד לא יצאה לעולם. וכך עשיתי, נכנסתי לגוגל והתחלתי לחפש כל מיני עמותות או קבוצות הקשורות לתמיכה לאחר לידה. מצאתי את המכון לגיל ינקות בהרצליה, שמעניק טיפול דיאדי חינם לאורך השנה הראשונה, ומתמקד בקשר בין ההורים לתינוק. זה היה מקום שבו יכולתי להתפרק, לבכות, לכאוב, לקרוא לעזרה, להביע מצוקה, חרדה, פחדים – בידיעה שיש פה דאגה אמיתית לשלומי ולשלום ליאל ובעלי.

​

בהיעדרה של אימי, יצרתי קשר עם "סירי לידה" - פרויקט שקיים בכל מיני ערים – שמטרתו לדאוג לאוכל חם ומזין וטעים ליולדת ולמשפחתה בשבועות הראשונים לאחר הלידה. בנוסף, יצרתי קשר עם " אם לאם בקהילה" – ברמת השרון זה נקרא "החודש העשירי" , מחברים אותך לאמא מתנדבת שרוצה להיות שם בשבילך ולעזור ולתמוך, להרים ולהקל, להקשיב, לשמור על התינוקת כדאי שאוכל להתקלח או אפילו לישון. היום 3 שנים אחרי , סיימתי הכשרה כמתנדבת לאותו ארגון – על מנת להיות שם בשביל אמהות אחרות שמתמודדות עם קשיים.

​

אני זוכרת שאחרי הלידה, הצטרפתי לקבוצות ווצאפ של אמהות מהעיר שלי ושם שיתפתי את הקשיים שלי, את התסכול, את החששות ושאלות. באחת הפעמים "זכיתי" לקבל טלפונים מנשים אחרות בקבוצה שאמרו לי שמה שאני רושמת (למשל, העובדה שלא התקלחתי כמה ימים) הוא "לא נורמלי", ויעצו לי למחוק את זה בטענה שיש בקבוצה גורמים מקצועיים כגון מהרווחה וכד', ושעלולים לקחת לי את הילדה. הרגשתי אשמה, דפוקה, מפוחדת ומחקתי. זאת, על אף שבמקביל, קיבלתי גם כמה הודעות מנשים שאומרות לי תודה על השיתוף ועל האומץ שגם הן עברו תקופה קשה.

​

כשמכרה פגשה אותי ברחוב ושאלה לשלומי, החלטתי לא להתעלם ועניתי שלא משהו, שאני בדיכאון אחרי לידה, תגובתה "ממה? יש לך ילדה ממהממת, בעל שאוהב אותך, כדאי לך להתאפס לפני שהוא יעזוב אותך."

​

כמה חוסר הבנה יש כלפי המחלה וכלפי נשים שמתמודדות איתה. כל משפט כזה או אחר יכול להרוס אישה במצב כזה.

​

התמוטטות שלי נמשכה תקופה ארוכה. הייתי באשפוז יום יותר מחצי שנה, שלאחריה התחיל השיקום. בתקופה זו משפחתי התגייסה לעזרה. היינו בונים לוז – מי מבני המשפחה נפגש איתי אחרי האשפוז יום. המטרה הראשונית הייתה להוציא אותי החוצה – גם אם זה אומר שאני יושבת בבית קפה וממררת בבכי.

​

אבי אז לקח על עצמו תפקיד גדול, היה נפגש איתי יותר, היה מחבק, משוחח – וזה עזר לי המון.  היו תקופות שלא יכולתי להשאר לבד, או לא להשאר לבד עם ליאל , או להיות עם ליאל בלי נוכחות של עוד מישהו בחדר וסבלתי וסבלתי וסבלתי שאני ככה, הרגשתי שאני האמא הכי דפוקה ורעה שיש. שלא מגיעה לה אמא כמוני. היינו עד אז כמעט 24 יחד... וככה מצאתי את עצמי במסגרת יומית חדשה (אשפוז יום) וגם ליאל במעון בגיל 5 חודשים. הרגשתי כאב עמוק שלא שובע. הייתי חוצה את הכביש ומאחלת שתכנס בי מכונית. למזלי, ידעתי שאסור לי להשתיק את המחשבות האלו, ושעליי לשתף גורמים מקצועיים.  אצלי לא היו מחשבות של פגיעה בתינוק אבל לפעמים אלה חלק מהתסמינים של המחלה הזו, ולכן המחלה יכולה להיות מסוכנת גם לאמא ולגם לתינוק.

​

חשוב לי שידעו – שזה מחלה שיכולה לקרות לכל אחת, בכל גיל, מוצא וכו'. וכן., בגלל שאין יותר שבטיות (לפחות לא בישראל, כי יש תרבויות שזה עוד נשאר), ויש מנגנון השתקה, יש קרקע פוריה יותר למחלה. יש הרבה דרכים לטפל בדיכאון אחרי לידה, או לצמצם את עוצמתו אבל הדבר הראשון שצריך לעשות זה לשתף ועל הצד השני, להקשיב בלי שיפוטיות.