שמי אלון (35), גרוש ואבא לעלמה, משוש חיי. נולדתי וגדלתי בחיפה. 

בצבא שירתתי כלוחם בחיל התותחנים, בין היתר במלחמת לבנון השנייה, ובאזורי איו"ש ועוטף עזה. 
חוויתי שירות משמעותי, אך רווי אלימות ואובדן. 
לאחר השירות הצבאי, עסקתי בתחום הטבחות, היין והאלכוהול וכיום אני עובד כאיש מכירות בחברת שילוח בינלאומי.

לפני כאחת עשרה שנים אובחנתי כסובל מהפרעת-דחק פוסט טראומטית (PTSD). עם זאת, אינני מוכר על ידי משרד הביטחון או ביטוח לאומי. 
מאז ועד היום, אני עובר מסע ארוך, קשה ומאתגר, עם לא מעט פיתולים, מכשולים, עליות וירידות.
וכל הזמן הזה אני מנסה להסתגל למציאות החדשה... לשרוד... להתחזק... לצמוח... אך פעמים רבות מוצא עצמי נופל וקורס, והדבר הזה שובר אותי מבפנים. 
אז מנסה "לברוח" מזה (ptsd)... להתכחש לזה... להעלים את זה... 
אבל ללא הצלחה.

 

הדבר הזה (ptsd) פוגש אותי בכל היבט בחיי (בפרט, זוגיות ועבודה) ומשפיע עליי בכל רמה שהיא (נפשית, פיזית, חברתית, כלכלית ועוד). ומעל הכול, הדבר הזה (ptsd) מאלץ אותי להתמודד עם סטיגמות וחסמים חברתיים. כך שאני מטפל בעצמי, ולא החברה או המדינה... אני משלם מיוזמתי ומכספי על טיפול פסיכולוגי ועל טיפול ממוקד טראומה ביחידה לתגובות קרב, רק כדי להגיע לאיזון נפשי, להשתקם ולהשתלב בחברה... 

ואני שואל, איך יתכן שהגוף היחידי שהיה אחראי עליי בעת השירות בצה"ל התנער מאחריות זו כשחליתי? איך יתכן שבמדינה רווייה פיגועים, פעולות איבה ומלחמות, קיימות דעות חשוכות כלפי אלה שסובלים מהפרעת-דחק פוסט טראומטית?

 

לנוכח כל זאת, אני לא יכול יותר "לשבת על הגדר" ולהשאר אדיש. אני מרגיש מחויבות עמוקה "להעביר את זה הלאה" ולחולל שינוי בתוכנו, ביחס שלנו כלפי ptsd, בכל תחום ותחום בחיינו.