שלום, שמי אסף גולדשטיין, בן 38  נשוי לשלי, אוהב לבשל ולארח ואני עובד בתור מרצה ויועץ בתוכנית עמיתים לזכויות של משרד הבריאות והחברה למתנ"סים.

בצעירותי הייתי תלמיד ישיבה מצטיין, מה שנקרא "עילוי" והייתי עסוק במחשבות על העתיד שלי, השידוך שיגיע, יציאה לעבודה... אבל איך אומרים האדם מתכנן ומלמעלה יש תוכניות אחרות..

באותה תקופה חוויתי מספר אירועים קשים שטלטלו אותי. חבר קרוב מהישיבה שלי נהרג בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים, הלחץ של המסגרת בישיבה, הדאגה מהיום שאחרי סיום הלימודים בישיבה והקריעה בין העולם החילוני בו גדלתי לחברה החרדית שבה התחנכתי בשנים אלו, לא עשו לי טוב.

התחלתי לשוטט ברחובות בני ברק עם תחושה של ריקנות וחיפוש עצמי נואש. לאט לאט התחלתי לחוות דיכאון. בהמשך התחלתי לחוות קשיים נפשיים בקבלת החלטות בדברים הקטנים של החיים, כמו איזה מיץ לקנות בסופר, כל החלטה קטנה לוותה אצלי בהתרגשות יתר.
לסביבה זה אולי היה ברור שלא הרגשתי טוב נפשית והייתי צריך לקבל עזרה, אבל לי זה לא היה כל כך ברור. אני תמיד חשבתי שלטיפול נפשי הולכים אנשים שהם "משוגעים" כמו שהיו מראים בסרטים וכמו שמקובל לפעמים לחשוב. אני חשבתי ש- או.קיי אני בדיכאון, במשבר גיל ה-20, לא תיארתי לעצמי שאני בעצם חווה התמוטטות נפשית.

​