אהלן, אני עודד, אני בן 32, גר בנתניה, עדיין רווק, בוגר תואר ראשון במדעי התנהגות מתרגל יוגה ומתעניין בפילוסופיה.

אני עובד בתכנית עמיתים לזכויות, של החברה למתנסים ומשרד הבריאות, מרצה בעל ידע מניסיון. מתמודד עם מחלה נפשית ומכור נקי.

​

בגיל 16 חוויתי משבר נפשי, נכנסתי לדיכאון מאוד קשה ואובחנתי עם דיכאון וחרדה. בשונה ממה שאולי הייתם חושבים, לא היה טריגר מסוים או אירוע מקדים.

חוויתי  דיכאון חרדה מתמשכת והתקפי חרדה.  בעקבות הקשיים התחילו לי גם בעיות שינה וקשיים בתפקוד היום יומי.  פשוט לא היה לי כח להתמודד עם כלום. היו מחשבות אובדניות- כל בוקר כשקמתי הצטערתי על כך,  ובלילה התפללתי שלא אקום למחרת.

​

למזלי, יש לי משפחה מאוד תומכת שיכלתי לשתף אותה בקשיים שלי ולא חששתי לדבר איתם. יחד עם זאת, כן חששתי לספר אנשים אחרים בהתחלה, אבל שכבר כן שיתפתי את החברים שלי, הרגשתי שמקבלים אותי אבל לא את האבחנות שנתנו לי, חשבו שאני מגזים. אני חושב שהם לא באמת הבינו עד כמה אני סובל.

​

מאוחר יותר בחיים היו עוד המון משברים שגם הובילו אותי לשימוש בסמים, הסמים גמרו אותי לגמרי, עד למצב שהייתי צריך להיכנס בגיל 24 למרכז גמילה סגור. מבחינתי זאת הנקודה שבאמת התחלתי את תהליך ההחלמה שלי. הבנתי שטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי זה לא מספיק ואני צריך להסתכל על החיים שלי כמכלול אחד שלם, שיש צורך לטפל בעוד המון רבדים; סדר ונקיון, שינה, גוף-נפש, תזונה, פנאי, חברה ועוד המון.

​

היום אני ו"המחלה" שלי הולכים יד ביד. הקשיים שלי הם חלק ממני, הם אני ואפילו למדתי לאהוב אותם. מבחינתי אני תמיד אהיה מתמודד ואני תמיד אהיה מכור נקי, וזה לגמרי לגמרי בסדר, זה רק חלק מהחיים שלי ולא מה שמגדיר את החיים שלי, להבדיל מאיך שהרגשתי בעבר.