top of page

מיר מארק

 קוראים לי מיר, אני בת 25, אני אוהבת לרכוב על סוסים ויש לי משפחה גדולה שאני ממש אוהבת ואני אחת מעשרה אחים.


כבר כילדה אני זוכרת שהרגשתי שאני רגישה במיוחד, שיש לי איזה חור בלב שקשה למלא אותו. עברתי חוויות קשות שהובילו בגיל מאד צעיר לרצון שלי לא להרגיש ופניתי לסמים ולאלכוהול כי לא יכולתי להכיל את זה. בנוסף לכך, בגיל 18, איבדתי את אבא שלי באירוע טרור וזמן קצר לאחר מכן, אח שלי נהרג בתאונת אופנוע. שני האירועים האלה, הביאו אותי למצב נפשי עוד יותר קשה. אובחנתי עם פוסט טראומה מורכבת, הפרעת אישיות גבולית והפרעת שימוש בחומרים.


ההתמודדות הנפשית באה לידי ביטוי בהתקפי חרדה, רק לראות טרקטור עובר, או שמישהו עומד מאחורי ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום. יש לי גם תופעה שקשה לי עם מגע ומצד שני, אני צריכה מגע בלי סוף. ואני מרגישה כאב עצום בלב כל יום כל היום. במשך חצי שנה לא יצאתי מהבית, לא הלכתי גם לא לסופר ונסיעה פשוטה באוטובוס לוותה בהתקפי חרדה ופרכוסים. זה שיתק אותי ושיבש את כל היום. 


כל הדברים האלה פגעו בתפקוד שלי, עד למצב שהגעתי לאשפוזים חוזרים והייתי בטוחה שאני אשאר שם לנצח. 


הייתי בלופ קשה של שימוש בסמים, כי זה נתן לי רגע להיות בלי הכאב, עד שגם זה לא עבד יותר. ובכל פעם, הציעו לי עזרה, אבל אני חזרתי אל הסם, כי הסבל הנפשי היה בלתי נסבל.

_G3A9189.JPG


הרגע שהתחלתי להילחם על עצמי היה כשהגעתי שוב לתחתית, בשונה מהפעמים האחרות שמיד באו וניסו להוציא אותי החוצה, הפעם הקרובים לי ביותר אמרו לי שהם פה אם אני רוצה, אבל זאת חייבת להיות החלטה ובחירה שלי, לעזור לעצמי. אני זוכרת משפט חזק שנתן לי את הכוח לקחת אחריות על החיים שלי, הם אמרו "אנחנו יכולים לעזור לך, אנחנו לא יכולים להציל אותך". ופתאום הבנתי שאם זה לא יבוא ממני, אף אחד לא יוכל לעזור לי ולא משנה כמה הוא רוצה, משהו בתוכי חייב להשתנות. ומאותו רגע, אני מרגישה שבאמת התחיל תהליך ההחלמה שלי. 


התחלתי תהליך של גמילה, שלא היה קל, אך נדלקה בי איזה תקווה לחיים אחרים בזכות זה שאני מרגישה אהובה ועטופה, עם הרבה חום, דאגה ואהבה אין סופית שמרעיפים עלי וזה מחזק אותי. וחלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה שלי היה זאוס, כלב השירות שהיה לי שהרגיש אותי וממש עזר לי בהתקפים וגם חייב אותי לטפל בו ולהוציא אותו לטיולים ולהיות בתפקוד.


למדתי להפסיק לנסות להלחם בכאב, היום אני מקבלת אותו. כשאני מרגישה אותו גובר אני ממש אומרת לו "אני יודעת שאתה חלק ממני, אני מקבלת אותך ויודעת שאנחנו יכולים לחיות ביחד". למדתי גם מתי לשתף, אני נעזרת בפסיכולוגית שלי, בקרובים אליי ובאנשי מקצוע. היום אני גאה להגיד שאחרי שנים שרציתי וחלמתי על לימודים אקדמאיים, התחלתי ללמוד תואר בעבודה סוציאלית. אני מקווה שאוכל לעזור למבוגרים ובני נוער מתוך הניסיון שלי ושכל מה שעברתי, לא היה לחינם.

bottom of page