אני בן 47, בגיל 18 חוויתי את המשבר הנפשי הראשון שלי, רגע לפני הגיוס, תוך כדי מהלך ההשתבצות כלוחם הודחתי בגלל המשבר שהיה לי. אובחנתי כחולה בסכיזופרניה. אני בא מבית חרדי, כבר מגיל צעיר עובד ולומד מקצועות קודש ושילבתי כל מיני מקצועות לימוד. בהמשך, כתוצאה מהמשבר שלי, לא יכולתי להמשיך במסלול לימודיי ולהגשים את החלומות שלי.. אבל אני בן אדם מאמין, מאמין שכל מה שקורה זה לסיבה מסוימת.

כרגע אני עובד כמטפל סיעודי ומלווה מבוגרים, אני חושב שהתפקיד הזה דורש רגישות ותשומת לב טובה, כדי לתת למבוגר את כל היחס והכבוד שצריך. בזמני הפנוי אני הולך למכון כושר להתאמן, והתחביב שלי זה לרכב על סוסים.  הייתי נשוי אבל נפרדתי מאשתי לא מזמן, אין לי ילדים כי פחדתי להביא ילד לעולם ששני הוריו מתמודדי נפש כי זה לא קל. 

אנשים חושבים שאני שחקן כי אני לא נראה מתמודד נפש. אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך, תמיד מקבל מחמאות מאנשים שאני מדבר יפה, חייכן, עושה שינוי בחיי המבוגרים שאני מטפל בהם, נותן בלי סוף יחס חם וכבוד. אולם, לאחר שמגלים שאני חולה בסכיזופרניה זה משתנה, אני הופך להיות "מסוכן", "מפחיד" ואז האבחנה שלי תוקעת אותי בכל מקום ותחום שבו אני מנסה להיות "נורמלי". 
האבחנה היא לא ההגדרה של הבן אדם!