אני בן 45, ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי אירע בגיל 13. עד לאותו רגע הייתי ילד ככל הילדים, עם חלומות, לימודים ותחביבים. לשמחתי, התמיכה המשפחתית שקיבלתי סייעה לי לצלוח את הקושי בשנות בגרותי: סיימתי תיכון עם 35 יחידות לימוד בבגרות מלאה, ובהמשך סיימתי לימודי הנדסת אלקטרוניקה ועבדתי בחברות שונות.

עליתי לארץ בגיל 13 מרוסיה, המפנה היה סביב גיל 30. הבנתי שהגיע הזמן לחשוב על זוגיות ומשפחה, הכרתי בחורה ויצאנו במשך שנתיים. כשהחלטתי להציע לה נישואים, בחרתי לספר לה על ההתמודדות הנפשית שלי ועל אבחנת המאניה-דפרסיה. לשמחתי, היא מיד עטפה אותי באהבה ובתמיכה ונתנה לי ביטחון שהכול אפשרי, גם להקים משפחה. אני עכשיו נשוי ויש לי שתי בנות אחת בגיל 10 והשנייה בגיל 16, אני מאוד אוהב את אשתי ואת בנותיי, מנסה להשקיע ככל יכולתי בחיים, לצאת לטיולים ולעשות פעילויות בבית. אני מאוד אוהב ים, נוסע כל שנה לאילת לצלול.

אני גם פעיל חברתית, משתתף בקבוצה משולבת בעמיתים של כתיבה יוצרת. אני עובד בעמיתים לזכויות, שם אני מרצה בפני מתמודדים ומסייע להם בקבלת הזכויות שלהם. בנוסף, אני משמש כחונך של חיילים משוחררים שמתמודדים עם פוסט טראומה. ככל שאני מדבר על הסיפור שלי וחושף אותו, זה מסייע לי בהתמודדות, ויחד עם זה אני מסייע לאחרים להתמודד ולהחלים, אני נותן הרצאות בבתי חולים לגבי זכויות לבריאות הנפש וגם נותן ייעוציים פרטניים בטלפון. כמו כן, אני תומך בזום של הרצאות של אחרים ומלווה אותם, יש לי שני חניכים במשרד הביטחון שאני החונך שלהם.