אני בן 40, אני סובל מבעיות בריאותיות נפשיות כמעט מגיל 16 אבל אף אחד לא קלט אותי. התחלתי ללמוד משפטים אך עשיתי הפסקת לימודים בגלל הדיכאון שהיה לי, לאחר שנתיים חזרתי ללמוד מחדש פסיכולוגיה אך גם הפסקתי כי הלימודים דרשו ממני כלים שלא היו לי והראש שלי היה מבולגן.
ב2015 התחלתי בעבודה בחברת ביטוח בריאות, שם ראש הצוות שלי קלטה אותי ולא ויתרה עלי. היא שלחה אותי לטיפול פסיכיאטרי שם אובחנתי במניה דפרסיה.

ההתמודדות שלי לא הייתה קלה, התחלתי את תהליך ההחלמה מאוחר, אך עדיף מאוחר מאשר בכלל לא! זה איפשר לי לעשות דברים שלא יכולתי קודם לעשות, פתח לפניי דלתות שקודם היו סגורות.. התחלתי להרגיש סוף סוף יציב, הייתי מאוזן, מסודר וב-"שיווי משקל", יכולתי להתפתח ולעבוד. חזרתי לחשוב על לימודים, חשבתי שמשפטים מתאים לי מפני שאני וורבאלי, ואוהב לדיין על נקודות אך הפרקטיקה לא מצאה חן בעיניי. חושב כעת להמשיך פסיכולוגיה, מאמין שזה אף פעם לא מאוחר ללמוד.

אני שמח שאני כאן עכשיו, חי, מתפתח ומטפל בעצמי. עושה ספורט במיוחד שחייה, עובד בעבודה שנוחה לי, שר שירים וגם כותב ומקבל הרבה תגובות חיוביות ומחממות ומעודדות אותי להמשיך בדרכי. אני מגשים לאט חלומות קטנים ומקווה גם להגשים גדולים.